דייטינג: המניפסט

 

אני אליאנה ברבל, בת 36, גרה בתל אביב. נעים מאוד 🙂 במרץ 2021 עזבתי הכל והחלטתי שאני משנה את הדרך שבה אנשים מוצאים אהבה. מאוד מתיימר, נכון? אבל אחרי שנים על גבי שנים כרווקה תל אביבית שחוותה את חיי הרווקות מכל הצדדים והכיוונים, ידעתי שאני לא יכולה להמשיך ככה.

 

בשלב הזה השתמשתי באפליקציות כבר שנים, בעיקר בטינדר. אני מודה - סה"כ נהניתי. זה היה כמו משחק בשבילי. זה היה כלי בשבילי לדאוג שכל הזמן יש לפחות איזה גבר או שניים ש"מחזרים" אחריי (חיזור עלק, אין חיזור באפליקציות), שתמיד יש מי ששולח לי הודעות, וכמעט בכל שבוע יש איזה דייט או שניים בלו"ז. להיות רווקה היה חלק מאוד גדול ממי שאני, והלו"ז שלי היה עמוס. פה ושם גם נכנסתי למערכות יחסים. את האקס האחרון הכרתי בטינדר והיינו יחד שנה ושלושה חודשים.

 

40% מהזוגות מכירים היום באפליקציות. התחזית היא שעד 2040, 70% מהזוגות יכירו באפליקציות. מדהים, לא? אם כל כך הרבה אנשים מוצאים ככה אהבה, איך זה יכול להיות שבפועל זה מרגיש לרוב הנשים והגברים כמו עבודה אינסופית ובלתי נגמרת שמשאירה אותם במקום?

 

כאמור, חיי הרווקות שלי היו כאוטיים, לטוב ולרע. הייתי מגיעה ל-high מאוד גבוה עם המון ריגושים, אבל כשה-low היה מגיע, הוא היה low במיוחד, עד כדי חוויות נוראיות ששוב ושוב גרמו לי להגיד - אני לא רוצה לפגוש אף גבר יותר בחיים שלי. 

 

הנה סיפור אחד לדוגמה: היה לי מאץ' בטינדר והחלטנו להיפגש אצלו (כזו אני, חיה על הקצה). שתינו בירה, ודי מהר הבנתי שזה לא זה. כשאמרתי לו שזה לא מתקדם, הבעת הפנים שלו השתנתה והוא התחיל לתקוף בשאלות כועסות - "למה?", "מה, היה יבש?". בזמן שנעלתי נעליים ויצאתי לכיוון הדלת, ההרגשה היתה מתוחה ומפחידה, ורק התפללתי להגיע החוצה בשלום. ברחתי משם כל עוד נפשי בי, ומחקתי את האפליקציה באותו לילה.

 

זה החזיק גג שבוע.

 

אני חוסכת מכם עוד סיפורים - כמו ההוא ששיקר על הזהות שלו, ועוד כמה סיפורים שאני מעדיפה לחסוך מכם את הפרטים שלהם. חוויות שכמעט כל רווק או רווקה באפליקציה יכולים להזדהות איתן.

 

ואני לא הייתי לבד. כמעט כל חבריי וחברותיי מסביב היו בלופ האינסופי הזה. סווייפים, לייקים, שמחות, אכזבות, ריגוש ודיכאון. אלה היו החיים שלנו.

 

החלטתי לשנות את הדרך שבה אנשים מוצאים אהבה, זוכרים? אמרתי לעצמי - בטוח יש דרך טובה יותר למצוא אהבה בעולם הדיגיטלי ממה שטינדר מציעה. לא יכול להיות שהנחתנו בן אדם על הירח, מיגרנו מגפות, המצאנו מודלים שיכולים להחליף בני אדם, ועדיין טינדר זה הפתרון הכי טוב שיש לטכנולוגיה להציע. חייב להיות פתרון טוב יותר שמתאים לנו יותר, שטבעי לנו יותר, שלא עושה אביוז לכל המנגנונים הפסיכולוגיים שלנו וממכר אותנו לתהליך במקום לתוצאה. השנה הייתה 2021.

 

וככה, עם שותפיי דן וארנון, הקמתי את אלי הבוטית. המטרה של אלי הבוטית היתה להשתמש בכלים טכנולוגיים כדי לעזור לאנשים למצוא אהבה דרך חברים. נשמע הגיוני נכון? מי לא רוצה להכיר דרך חברים? פעם, לפני האפליקציות, זו היתה השיטה מספר אחת להכיר, וגם היום כששואלים אנשים איך הם היו מעדיפים למצוא אהבה, הם כנראה יענו דרך חברים. יש המון יתרונות להכיר דרך חברים: זה נגיש, זה מרגיש בטוח, זה בא עם ודאות ויש מחויבות גדולה יותר משני הצדדים שלא רוצים לאכזב את החבר המשותף. התקווה שלי היתה שאלי הבוטית תהפוך דבר קצת מביך, לפשוט ואישי.

 

אבל זה לא היה רק העניין של להכיר דרך חברים. היה ברור לי שצריך לעשות משהו שמתנהג שונה, שנראה שונה ושיאפשר התנהגויות אחרות.

אם רוצים לייצר חוויה שונה מטינדר, שתביא להתנהגות שונה ולתוצאות אמיתיות, חייבים לייצר מדיום שפועל באופן שונה לחלוטין.

קחו לדוגמה את באמבל או אוקייקיופיד — החוויה בהן דומה במהותה לטינדר (החלקה אינסופית) ולכן היא מייצרת בדיוק את אותם דפוסי התנהגות.

 

בינתיים, אני הקדשתי את כל כולי למיזם, שהפך לסטארטאפ. מהבוקר עד הלילה עבדתי בזה, חשבתי על זה והתעסקתי בזה. מגיוס צוות, דרך השיווק, ועד גיוס של קצת יותר מחצי מליון דולר מכמה משקיעים. אלה היו שלוש שנים מטורפות ששינו אותי מקצה לקצה. אלה היו שלוש שנים של רכבת הרים מטורפת שבהם ה-highs היו מטורפים וה-lows היו כואבים נורא. כבר נשמע מוכר? כן, אני תמיד מחפשת את מסלולי הקיצון בחיים :) אבל זה לא סיפור עליי או על יזמות, וגם לא על אלי הבוטית. 

 

כשהתחלתי את אלי הבוטית עוד הייתי בזוגיות שנגמרה תוך כמה חודשים. באופן טבעי, חזרתי לטינדר. הפעם, השתמשתי גם באלי הבוטית. תוך כמה חודשים הרגשתי שזה די צבוע לשאוף לשנות את הדרך שבה אנשים מחפשים אהבה, אבל להמשיך להשתמש בטינדר. אז מחקתי. זו היתה הפעם הראשונה מגיל 25 בערך, שלא היה לי טינדר ברקע לתקופה ארוכה. ברגע אחד נהיה וואקום - אין יותר מאצ'ים, אין יותר צא'טים עם כמה גברים במקביל, אין מי ששולח לי הודעות לווצאפ, אין דפדוף על אינסוף תמונות של גברים. כלום. נאדה. ברגע הזה השתנו חיי האהבה שלי. הסיפור הזה יעצב את השנים הבאות שלי.

 

 

אני כנראה לא הולכת לחדש לכם, אבל כדאי לדבר על הדברים כמו שהם, ולפעמים לקרוא את הכל במסודר עוזר לנו לסדר דברים בראש. אפליקציות היכרויות משחקות לנו במוח, ומשנות את הדרך שבה אנחנו מתנהלים בחיי הרומנטיקה שלנו.

 

לפני שנצלול, אני רוצה להבהיר - אין בן אדם מרושע שיושב בדירקטוריון של חברות הדייטינג ומייצר תכניות להרוס לאנשים את חיי הדייטינג, או לגרום לאנשים לא למצוא אהבה לעולם. הלוואי שזה היה כזה פשוט. האמת היא, שהחברות האלה הן חברות עסקיות ומה שמדבר זה שורת הרווח. ואם מה שמייצר רווח זה, לדוגמה, לדאוג שאנשים ישארו יותר זמן באפליקציות כי זה חושף את המשתמש ליותר פרסומות - אז צוות שלם יעבוד על איך לגרום לחוויה להיות כל כך טובה שלא תרצו לצאת ממנה. במקרה, שורת הרווח גורמת לזה שהמוצרים האלה, אפליקציות הדייטינג האלה, לא משרתות את האינטרסים שלנו - למצוא אהבה או מערכת יחסים משמעותית, אלא את שורת הרווח של החברה. ככה העולם עובד. עם אלי הבוטית ניסינו להילחם בזה ולעשות דברים אחרת. התוצאה הייתה מוצר שלא הכניס מספיק כסף כדי שהחברה תשרוד.

 

 

מעולם בהיסטוריה של האנושות, המוח האנושי לא התמודד עם כזו כמות של גירוי חברתי-מיני כמו בעידן האפליקציות, כתבה ד"ר ליאת יקיר בספרה "קיצור תולדות האהבה" (ספר שאני ממליצה עליו בחום). לאורך עשור אחד בלבד, טינדר שינתה היסטוריית רומנטיקה של עשרות אלפי שנים, או לפחות של כמה מאות שנים בתקופה המודרנית.

 

פעם הייתה נקרית בדרכנו הזדמנות להכיר מישהו - בין אם פנו אלינו ברחוב או בין אם חברה הכירה לנו, פעם ב... אולי אפילו פעם בכמה חודשים. בכל התקופה שבה היינו מנסים להכיר מישהו ועד המיסוד, היינו מכירים אנשים ספורים.

בעידן הטינדר, לא צריך לחכות יותר. ההזדמנות נמצאת בכף ידינו, זמינה תמיד. בכל רגע נתון, עולם שלם של הזדמנויות יפתח בפנינו. בממוצע, אנשים בטינדר מחליקים 130 פרופילים ביום, כל יום. הם משקיעים בפרופיל בממוצע 3-5 שניות. תנו למספר הזה לשקוע. בכל יום אנחנו מקבלים 130 החלטות על 130 גברים או נשים על סמך כמה שניות בלבד.

 

מה העומס הזה עושה לתהליך קבלת ההחלטות שלנו? אולי שמעתם על פרדוקס הבחירה. המחקר אולי המוכר ביותר מדבר על טעימות ריבה בסופר. המחקר השווה בין דוכן ריבות שהציע 24 ריבות עם אפשרות לטעום, לבין דוכן עם 6 ריבות. איפה לדעתכם מוכרים יותר ריבות? בדוכן עם 24 טעמים? או בדוכן עם 6 טעמים? מסתבר, שבדוכן של 24 הטעמים, יותר אנשים עצרו לטעום מהריבות. אבל דווקא בדוכן של ה6 ריבות - יותר אנשים קנו.

 

כשאנחנו רואים 130 פרופילים בכל יום, אנחנו טועמים וטועמים וטועמים, אבל לא קונים.

 

זה נכון גם עם תפריטים במסעדה. נכון שהרבה יותר קל לבחור מה לאכול כשהתפריט מצומצם מאשר כשיש כל כך הרבה אפשרויות? 

 

הפחד הזה, שתמיד יש משהו יותר טוב. מסיבה יותר טובה, מסעדה יותר טובה, פרטנר יותר טוב שיותר מתאים לי. לפעמים זה באמת נכון - באמת יש מישהו שיותר מתאים לי. אבל לרוב - חוסר היכולת לקבל החלטה (ראו סעיף קודם) יחד עם הידיעה שיש עוד אופציות, גורמות לנו לוותר על דברים שיש להם פוטנציאל עצום להיות טובים לנו, רק כי אנחנו מדלגים מהר לדבר הבא (ונכון שהדבר הבא לא טוב יותר?).

 

אבל זה לא רק זה. החשש מלהפסיד משהו "טוב יותר", גורם לנו להיות הרבה יותר זמן באפליקציה, כדי לוודא שאנחנו לא מפספסים ומפספסות כלום. בדרך הזו, אנחנו בעצם מפספסים הרבה יותר ממה שכבר נמצא לנו מתחת לאף.

 

בן אדם מורכב מכל כך הרבה אלמנטים, כשמראה הוא רק אחד מהם. כריזמה, ביטחון עצמי, חוש הומור, שפת גוף, ריח, קול. תמהיל מדהים של תכונות שמאפשר לאנשים להכיר אותנו ולהתאהב בנו. תחשבו על אנשים שהתאהבתם בהם בעבר. מה גרם לכם להתאהב בהם? כמה אחוז מתוך זה תפס המראה? או הגובה? את אולי לא הכי יפה, אבל את סוחפת את כולם ושנונה ברמות. אתה אולי לא הכי גבוה, אבל אתה מצחיק נורא, וכריזמטי. הסיכוי שתצליחו להעביר את זה באפליקציה די נמוך.

 

אפליקציות דייטינג מרדדות אותנו קודם כל לתמונה. או ארבע תמונות. בהינתן שרובנו לא ב20% העליונים של המראה, ולא ניחנו ביכולות כתיבה מדהימות בשביל לכתוב bio שמפיל לסתות, אנחנו פשוט לא נצליח להציג את מי שאנחנו. ובהינתן המצב הזה, אנשים שהיו מתאהבים בנו במציאות יפסלו אותנו בלי לחשוב פעמיים, ואנחנו נחליק שמאלה מישהו או מישהי שיכלו להיות אהבת חיינו. אמרתי מישהו? התכוונתי לאלפי "מישהוים".

 

ואגב - גברים הם הנפגעים הגדולים מהמצב הזה. רובם לא צלמי על, על חוש האסתטיקה שלהם אפשר להתווכח, וגם היכולת הוורבלית שלהם מוטלת לפעמים בספק, בטח בכתב. בקיצור - לרוב הגברים אין סיכוי להצליח ליצור פרופיל נורמלי. בתקופתי באלי הבוטית, עזרתי להמון נשים וגברים לשפר את הפרופיל. באופן גורף גברים לא יודעים לייצר פרופילים שידברו לנשים. לפעמים עברתי על פרופילים שממש הרגשתי שהייעוץ שאני נותנת להם זה בגדר הצלת נפשות 🙂

 

בשנת 2017, חוקרת בשת סמנת'ה גו'אל החליטה לחקור מה מנבא אושר בזוגיות. 85 חוקרים השתתפו במטא אנליזה שלה, והם הגיעו למאגר מידע של 11 אלף זוגות.

הם ידעו את מידת האושר של הזוגות וגם המון נתונים אחרים: נתונים דמוגרפיים, מידת אטרקטיביות, בריאות פיזית ונפשית, העדפות בסקס, ועוד. ב2019 היא סיימה את המחקר: האם המדע יכול לעזור לבחור פרטנר יותר טוב?

המאגר הכי גדול בעולם וכלי המחקר הטובים ביותר, העלו שהתשובה היא לא.

 

מערכות יחסים הן בלתי צפויות בעליל, סמנת'ה גילתה.

אבל רגע, זה לא נגמר פה:

אלה התכונות שסמנת'ה מצאה שהן הכי פחות קשורות לכמה מאושרים נהיה במערכת יחסים:

גובה

שייכות דתית

מקצוע

סטטוס זוגי קודם

העדפות ביחסי מין

דמיון בין בני הזוג

אלה בדיוק הדברים שעל בסיסם אנחנו בוחרים או פוסלים פרטנרים פוטנציאליים באפליקציות דייטינג.

 

בקיצור - אמנם זה לא באשמתינו והמכניזם של האפליקציות מנתב אותנו לשם, אבל אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו פשוט לא מחפשות נכון.

 

 

פעם, כדי להכיר מישהו או מישהי, היה צריך אשכרה לפנות אליהם. פיזית. זה קשה היום וזה היה קשה גם פעם, אבל פעם לא הייתה ברירה.

 

ב. אפליקציות פתרו כמעט לחלוטין את החשש מסירוב. אחד הדברים הכי קשים בלפנות למישהו בחיים האמיתיים (ואני יודעת כי עשיתי את זה כמה וכמה פעמים), זה הפחד לקבל סירוב. זה פחד על גבול המשתק. טינדר פתרה את הבעיה הזו. אנחנו לא יודעים יותר מתי מישהו מסנן אותנו בשלב הראשון, אלא רק כשמישהו כן רוצה וזה הדדי - ואז יש מאץ'.

 

מצד אחד נשמע מדהים - האפליקציות חסכו מאיתנו 2 התנהגויות קשות נורא שמאלצות אותנו להתאמץ. מצד שני, אנחנו באמת לא צריכים להתאמץ יותר. וככה איבדנו את הדרך הטבעית לנו להכיר, ויש לזה מחיר. 

 

 

לסעיף הזה מגיע ספר שלם, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מעדיפה לקצר.

בשנים האחרונות בעודי מתעסקת מהיום ועד הלילה בגברים, נשים ומה שביניהם - הרגשתי שאני חוזה בתאונת רכבת חזיתית בסלואו מושן. מה שהתחיל באפליקציות, המשיך לרשתות החברתיות - משפיע באופן ישיר על היחסים בין גברים לנשים גם בחיים האמיתיים.

 

מה מקור העוינות ואיך היא באה לידי ביטוי?

 

בשביל זה צריך לדבר קודם על החוויה השונה מאוד שגברים ונשים חווים באפליקציות. אני הולכת להכליל קצת - אין ברירה. 

 

אבל קודם - קצת סטטיסטיקות.

 

נשים מחליקות ימינה 7% מהגברים

גברים מחליקים ימינה 40% מהנשים

לנשים יש מאטץ' עם 33% מהגברים שהן מחליקות ימינה

לגברים יש מאטץ' עם 2.5% מהנשים שהם החליקו ימינה

(מידע מאתר tinderinsights.com)

 

הנתונים האלה הם הבסיס שיוצר את המצב הבא:

 

באופן גורף, בכל האפליקציות יש יותר גברים מנשים. זה נע בין 40-60 באפליקציות היותר מאוזנות, ועד ל25-75 באלה שפחות. לכן לא מפתיע שבאופן כללי, החוויה הנשית באפליקציות היא של ריבוי אופציות (לרוב גרועות). לא נעים לומר, אבל אנחנו הנשים ה"מוצר" באפליקציה. ואנחנו מוצר די טוב כי יש לנו הרבה קונים. המשמעות בפועל היא שנשים מקבלות די הרבה פניות. נשים לא יכולות באמת להשקיע את הזמן ולתת צ'אנס לכל פניה ופניה, כי זה ידרוש מאיתנו עבודה במשרה מלאה. לכן, אין לנו ברירה אלא לסנן גברים במהירות האור, ועם הזמן שעובר והסבלנות שאוזלת - לפסול על סמך מדדים שלא משקפים כהוא זה את מידת ההתאמה בינינו. הרי אם יש לי עשר פניות ביום, או אפילו 3 ביום, אין לי סיבה להתפשר על גבר שהוא פחות מ-1.80, שהשקיע בביו מהסרטים, ושם לפחות 4 תמונות. כשבפועל, החלקתי שמאלה אינסוף גברים שהם 1.72, עם לב עצום שהייתי מתאהבת בהם פנים אל פנים. 

 

וסתם בשביל הקוריוז, הנה הנתונים אישיים שלי מחודש אחד סטנדרטי בטינדר:

ראיתי 2,888 פרופילים (איזו כמות פסיכית, אימאלה. תחשבו מה זה עושה למוח שלנו לראות כל כך הרבה גברים בכל כך מעט זמן).

החלקתי ימינה 12 (0.4%). הייתי הרבה יותר בררנית מרוב הנשים.

היה לי מאטץ' עם 11 מתוכם.

ונפגשתי עם...... 0 (אם כי זה חריג, זה כנראה היה חודש גרוע במיוחד).

אין מצב שמתוך 2,888 הגברים שהחלקתי רק 12 התאימו לי. אבל הם היחידים שעברו את המסננת המאוד מאוד מאוד דקה שיצרתי לי אחרי שנים באפליקציות.

 

עכשיו נעבור לגברים - היות ונשים הן "מוצר יקר", וגברים הם "קונים" בסביבה שרק מעטים אכן מצליחים לקנות, אין להם ברירה אלא לזרוק כמה שיותר חכות ולהתפלל שאחת תתפוס איזה דג. אין להם את הפריווילגיה להחליק ימינה רק נשים שבאמת מוצאות חן בעיניהם, כי הם יודעים שרוב הסיכויים שהבחורה הנכספת לא תחזיר להם לייק, ולכן הם חייבים להרחיב את הרשת. לא סתם טינדר הגבילה יום אחד את כמות הלייקים שאפשר לעשות - יותר מדי גברים החליקו ימינה את כולן, רק כי היה אפשר. 

 

בעוד אישה תעדיף מעט מאצ'ים אבל איכותיים, גבר יעדיף כמה שיותר מאצ'ים, ומשם הוא כבר יזרום. אם בחיים האמיתיים, גבר היה נדלק על בחורה ומחזר אחריה בשלל דרכים, הרי שבאפליקציה הוא צריך לעשות את זה כל הזמן, עם מספר גבוה של נשים בו זמנית, בתקווה שאחת מהן תזרום איתו לפחות על שיחה באפליקציה (כי אנחנו הרי יודעות שרוב המאצ'ים אפילו לא מתפתחים לשיחה). וכך, ככל שהגבר מבלה יותר זמן באפליקציה, הוא לאט לאט מאבד את הסבלנות (ובצדק), והוא משקיע פחות ופחות בכל מאץ' שיש לו. הוא יאפטם לכמות ולא לאיכות. בדיוק ההפך מנשים. 

 

מפה לשם, הגענו למצב (ואני מקצינה) שגבר שולח "היי" ומקווה לסגור דייט.

ויותר מדי נשים פשוט לעולם לא יענו להודעת "היי", למרות שמאחוריה אולי עומד גבר מקסים ועייף.

 

ואין אף צד שאשם יותר או פחות. כולנו חלק ממשחק דיגיטלי עצום שמעצב את ההתנהגויות שלנו באופן שקוף, בלי שאפילו נשים לב.

 

מהאפליקציות זה כמובן זולג לרשתות החברתיות, שם עולים יותר ויותר פוסטים של ייאוש של גברים מנשים, ונשים מגברים. 

 

החלטתי לכתוב את המסה הזו מתוך הרגשה חזקה שזה לא חייב להיות ככה. שיש ברירה. נכון - היא לא קלה, אבל מהניסיון שלי היא מאוד מתגמלת. את כל מה שאני כותבת מכאן והלאה, חוויתי על בשרי.

 

בעת כתיבת שורות אלה (ספטמבר 2026) אני נשואה לדודי, ואנחנו מגדלים את דניאלי, התינוק המתוק שלנו. מערכת היחסים שלנו היא כזו שחלמתי עליה במשך הרבה שנים. היא לא מושלמת. אני לא מושלמת. הוא לא מושלם. אבל היא ללא ספק מערכת היחסים הכי טובה שאי פעם היתה לי, ואני אסירת תודה על זה שהוא בחיים שלי. האם הייתי מחליקה את דודי ימינה בטינדר? דודי קטן ממני בשנה. הוא אפילו לא היה עובר את מסננת הגיל ששמתי בטינדר.

 

כמו שסיפרתי לכם בהתחלה, כמה חודשים אחרי שהתחלתי לעבוד על אלי הבוטית, הפסקתי להשתמש בטינדר. זה פשוט הרגיש לא נכון. זה הרגיש צבוע להמשיך להשתמש בטינדר כשאני מנסה להקים משהו אחר, וגם ההתעסקות המתמדת בעולם האפליקציות, בסטטיסטיקות ובתוצאות, נכנסו לי מאוד עמוק לראש ובשלב הזה כבר הבנתי שהאפליקציות האלה לא עושות לי טוב וכנראה לא מקדמות אותי יותר מדי.

 

זו היתה פעם ראשונה מזה שנים שאין לי איזשהי אפליקציה ברקע. זה מוזר נורא להגיד, אבל פתאום הרגשתי לבד בעולם. נוצר איזה וואקום. וואקום שבו שום דבר לא קורה. אחרי שנים שהתרגלתי שתמיד יש לי מישהו להתכתב איתו - לא היה. למזלי, אלי הבוטית מילאה את כל עולמי. להקים סטארטאפ מאפס זו עבודה כל כך קשה, מרוקנת וממלאת בו זמנית, שהיא לא משאירה הרבה מקום לדברים אחרים. ויחד עם זאת, זו היתה גמילה לכל דבר.

 

במשך כמה שבועות עולם הדייטינג שלי לא היה קיים יותר.

 

אבל עדיין היתה לי את אלי הבוטית, ששלחה לי 3 הצעות בשבוע של אנשים שאני יכולה להכיר דרך חברים. וגם היו לי את הדברים שקורים בחיים האמיתיים, שמן הסתם היו מעטים, אבל היו.

 

אחרי כמה שבועות, אלי הבוטית שלחה לי 3 הצעות, ואחת מהן נראתה לי עם פוטנציאל. בטינדר הייתי מחליקה אותו שמאלה. אבל מה שקרה לי כשכבר לא היו לי אינסוף אופציות, זה שלא פסלתי על סמך כל מה שלא עבר את המסננת שלי, אלא אישרתי על סמך כל מה שהיה נראה לי שיש בו דווקא פוטנציאל חיובי (תקראו שוב את המשפט האחרון). זה היה שינוי מטורף בדרך החשיבה שלי. הרי יכולתי להמשיך לפסול גברים בדיוק כמו שפסלתי בטינדר, אבל היות ולא היתה לי ברירה כי ידעתי שאסור לי לחזור לטינדר, שיניתי את ההרגלים שלי, כדי לא להישאר לבד לנצח. 

 

יצאנו לדייט, והיה אחלה. הוא היה חמוד ומצחיק וזורם, אבל לא היה קליק והחלטנו לא להמשיך. אבל זו היתה חוויה חיובית מאוד. קלילה, בטוחה, וכזו שפתחה לי את הדלת לכל מה שיבוא אחר כך.

 

בכל אותו זמן (וכבר כמה שנים), יצאתי באופן קבוע לבר השכונתי הקבוע שלי. כמעט כל יום חמישי (ולפחות עוד יום אחד באמצע השבוע) הייתי מגיעה אליו, לפעמים לבד, ויושבת על הבר. מסתבר שאחד הדברים שמעלים את מדד האושר אצל בני האדם זה מספר המקומות שבהם הוא מרגיש בבית. לרובנו יש שניים כאלה - הבית והעבודה. כשיש מקום שלישי כזה, זה מעלה משמעותית את רמת האושר שלנו. אצלי המקום השלישי היה הבר. זה היה בר שכונתי ממש כמו שמדמיינים אותו. קצת קטן, קצת חשוך, לקוחות קבועים וצוות שמכיר את כל הלקוחות הקבועים. הרגשתי שם מאוד בנוח. עם הזמן, הכרתי את הלקוחות הקבועים, וכמה מהם אפילו הפכו לחברים טובים שנמצאים בחיים שלי עד היום. יום אחד הצטרף לצוות הבר עובד חדש. כשאת יושבת על הבר שעות על גבי שעות, יש לך זווית טובה לבחון כל אחד מעובדי הבר. והוא היה חמוד. מדי פעם היינו מחליפים איזו מילה, איזה מבט. ראיתי כמה הוא חברותי וכמה מהר הלקוחות מתחילים לאהוב אותו. באחת הפעמים שהוא ישב על הבר, החלפנו כמה מילים והוא סיפר לי שהבר זה עבודת צד בשביל השלמת הכנסה, ובנוסף הוא חוקר במכון וייצמן. נשמתי לרווחה - בגיל 32 פחות התאים לי מישהו שחיי את חיי הלילה.

 

באחת הפעמים הזמנתי משהו לאכול, והוא הכין והגיש לי. ברגע שהוא הגיש לי את הצלחת, המבטים שלנו הצטלבו בצורה כזו שמשהו זז לי בבטן. זה רגע ששנינו זוכרים עד היום. מאוחר יותר הוא יספר לי שברגע הזה הוא הבין שאם יקרה בינינו משהו, זה יהיה רציני.

 

כמה ימים אחר כך הוא הפתיע אותי כשיצאתי מהשירותים והתחיל איתי. אני לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר כי הייתי בהלם, אני רק זוכרת שגמגמתי משהו ואמרתי שאני צריכה לחשוב על זה. מאוחר יותר אני אגלה שכבר המון המון זמן הוא לא התחיל עם מישהי פנים אל פנים (נזקי האפליקציות, כבר אמרנו), וזה דרש ממנו לא מעט אומץ.

 

לפני שאני אמשיך בסיפור - דמיינו שאת כל זה הייתי עוברת במקביל לשיטוט מתמשך בטינדר. כמה מחשבה הייתי משקיעה בו? כמה מקום היה להתרגשות הזו לצמוח אם תוך כדי הייתי מקבלת החלטות על עוד 130  גברים ביום?

 

חזרה לסיפור. הוא התחיל איתי. למרות החששות שלי - זרמתי. נפגשנו אצלו לדייט ראשון.

 

זה היה ערב קסום. אני חושבת שהייתי אצלו עד 3 או 4 בבוקר. 

 

שבוע אחר כך הוא כבר קנה לי מברשת שיניים.

 

חודש אחר כך כבר נסענו יחד לסופ"ש במלון. 

 

חצי שנה אחר כך עברנו לגור יחד באותה דירה בה עשינו את הדייט הראשון שלנו.

 

תכלס, לא נפרדנו מאותו היום. בשיחות הראשונות שלנו הבנתי שגם הוא כבר לא ממש השתמש באפליקציות. גם הוא היה רווק תל אביבי חבוט, שחשב שהוא כבר לעולם לא ימצא אהבה. הוא אפילו חלק את זה עם המנהל שלו בבר, שאמר לו - אל תדאג, בבר הזה אתה תמצא 🙂

 

אני חוזרת לנקודה הקודמת שוב - איך כל התהליך הזה היה נראה אם שנינו היינו משתמשים באפליקציות תוך כדי? איך זה היה נראה אם אחרי הדייט הראשון שלנו הייתי חוזרת הביתה ופותחת את הטינדר לראות איזה מאצ' חדש יש לי? מה היה קורה אם היה לי מאצ' עם מישהו שאולי נראה יותר טוב? אולי הייתי שולחת לו הודעה, רק כדי לוודא שאני לא מפספסת איזה משהו אחר? טוב יותר?

 

ואולי אצלו היה קורה אותו דבר. אולי אחרי הדייט שלנו, הוא היה נכנס לטינדר ומדפדף קצת, סתם משעמום. ואולי הוא היה רואה כמה פרופילים של נשים שנראות טוב יותר ממני. מה זה היה עושה לו? מה זה היה עושה לנו?

 

כמה חוויות כאלה, משמעותיות יותר או פחות, התפספסו לכם בגלל הסחת הדעת של האפליקציות?

 

העובדה ששנינו לא השתמשנו כמעט באפליקציות, איפשרה לנו לשים את כל תשומת הלב שלנו האחד בשני. זה היה משחרר, זה היה נעים, זה היה מיוחד. זה היה כל כך שונה מאיך שרוב מערכות היחסים מתחילות היום. זה בנה בסיס טוב וחזק. 

 

וככה, בעקיפין, אלי הבוטית עזרה לי למצוא אהבה. לא כי מצאתי אותה דרך אלי הבוטית, אלא כי בזכותה הפסקתי להשתמש בטינדר.

 

למזלכם, אתם לא צריכים לעבור את כל הייסורים שבהקמת סטארט אפ כדי להגיע למסקנה שלי.

 

 

בסוף, אנחנו רוצים להתאהב. כשאנחנו מתאהבים אנחנו מרגישים רגשות עזים וחזקים, ממש אפשר להרגיש את זה בבטן או בחזה. לרוב, התאהבות מלווה בתחושה של התרגשות, פרפרים בבטן ורצון להיות כל הזמן קרוב למושא ההתאהבות.

 

לחלק זה קורה דיי מהר, ולחלק זה לוקח זמן. כדי שזה יקרה, צריך סביבה מאפשרת.

מניסיוני, האופי הכאוטי של החיים באפליקציות לא כל כך מאפשר כר פורה להתאהבות. זוכרות את סיפור ההתאהבות שלי? לקח לו זמן, זה נמשך על פני כמה שבועות, במהלכן חשבתי עליו, דמיינתי אותו ואותנו. כשהייתי הולכת לבר - הייתי מתרגשת מהמחשבה שהוא יהיה שם. 

 

אבל גם לפני שהכרתי את דודי - בתקופה שהפסקתי להשתמש באפליקציות, קרה משהו קסום: חזרתי להתרגש לפני דייטים ראשונים. פשוט מהסיבה שהיו ממש מעט כאלו.

 

לפני כן בתקופת הטינדר שלי, דייט ראשון היה פשוט עוד מפגש עם בן אדם חדש במקרה הטוב, ועוד מטלה במקרה הרע. פשוט עוד אחד. 

 

זה בלתי אפשרי להתרגש כשאנחנו בתוך המעגל הבלתי נגמר הזה של סווייפים, מאצ'ים, צ'אטים שרובם לא מובילים לשום מקום, ואז דייטים שגם הם רובם לא מובילים לשום מקום. אנחנו לא אשמים בזה - האופן שבו האפליקציות בנויות גורמות לנו לנהל את זה כמו משפך שיווקי עצום, כי אין לנו ברירה אחרת.

 

וכשאנחנו מפסיקים להתרגש מהרעיון של לפגוש מישהו חדש, אנחנו באים עם לב פחות פתוח. עם לב עייף. ואם שני הצדדים באים עם לב עייף - מה הסיכויים שיעופו הניצוצות שאנחנו מחפשים?

 

את אלי הבוטית סגרנו אחרי שלוש שנים. באותה תקופה איבדתי את התקווה שאפשר לייצר שירות איכותי באמת, שיפתור את כל הבעיות שפרטתי כאן. 

 

 

אם קראת עד כאן והזדהית עם חוויית הרווקות שתיארתי כאן, אז טנדו היא בדיוק בשבילך. אשר ואני הקמנו את טנדו כדי לשים מאחור את כל הבעיות שגרמו לנו להתעייף מהחיפוש.

 

יצרנו את טנדו כדי להחזיר לך את האמון באהבה. להחזיר לך את האמון ביכולת שלך למצוא אהבה. אחת אמיתית כזו, כמו שחיפשת.

 

טנדו נוצרה על הבסיס של כל מה שכתבתי פה, ומתוך אמונה שלמה שטנדו שהיא הפתרון.

 

ועוד דבר אחד אחרון:

 

סבלנות וחמלה בדרך למציאת זוגיות

 

חיי הרווקות עוברים תמורות כבר כמה עשורים: במורגן סטנלי מעריכים שעד שנת 2030, 45% מהנשים בגילאי 25-44 יהיו רווקות ללא ילדים, בהשוואה ל41% בשנת 2018.

 

אם מסתכלים על האוכלוסייה הכללית, ב-1950 רק 33.6% מהאזרחים/ות הבוגרים היו לא נשואים. בשנת 2021, שיעור הלא נשואים עלה ל-48.9%. 

 

שיעור האנשים שחיים לבד הגיע גם הוא לשיא, עם מעל 38 מיליון מבוגרים שחיים לבד בארה"ב בשנת 2023, בהשוואה ל-9 מיליון בלבד בשנת 1967, גידול של 322% (לפי Psychology Today).

אין ספק שהשינוי הדרסטי לאורך השנים מושפע משמעותית משינויים חברתיים עמוקים שהחברה עוברת: מחברה ששמה ערכים משפחתיים במרכז לחברה שמקדשת את האינדיווידואליזם, ומחברה פטריארכלית ושוביניסטית לחברה בה נשים שואפות לעצמאות אישית וכלכלית. אך יחד עם זאת, אפשר בהחלט להניח שחלק מהשינוי בשנים האחרונות, גם אם קטן מאוד, הוא כי פשוט קצת קשה יותר למצוא אהבה היום. 

 

ואולי חלקנו באמת מקדישים את מרב מאמצינו לבניית חיינו והקריירה שלנו, בעוד שהחיים הרומנטיים נדחקים לצד.

 

בתוך ההקשר הזה, אני רוצה להגיד לך: אל תהיו קשים עם עצמכם. אתם חלק ממשהו גדול יותר. מיליוני אנשים ברחבי העולם המערבי חווים את אותם הקשיים. הדבר הכי חשוב שאפשר לעשות, זה להתייחס לעצמך בחמלה. אתה לא לבד כי אתה מוזר, את לא לבד כי את לא ראויה. אינסוף תהליכים עמוקים מתרחשים בחברה שלנו, וכולם מושפעים מזה. גם אתה. גם את. אני אטען שלאפליקציות הדייטינג יש תפקיד משמעותי בחלק מהמגמות הללו.

 

ואחרי שאתם מצליחים להיות רכים יותר עם עצמכם, תשתדלו להיות רכים יותר גם עם הצד השני. גם הם נמצאים בתוך הכאוס הזה ומושפעים ממנו לא פחות ממך. ככל שנגיע עם יותר חמלה גם לעצמנו וגם לצד השני, יש ללב שלנו סיכוי גדול יותר להיפתח.

 

רוצים לנסות דרך אחרת? נפגש בטנדו.

בהצלחה!